top of page

תפקיד הסרעפת בפראניאמה




תפקיד הסרעפת בפראניאמה לפי שיטת איינאגר יוגה ובפיזיותרפיה דליה צוויק** ,תרגום: עידו פלד תרגילי נשימה הם כלים פופולריים בקרב הציבור הרחב; מטפלים ומטופלים כאחד. בתחומי הרפואה המשלימה והאלטרנטיבית גובר השימוש בהם כטיפול המעודד בריאות ורווחה; מלבד טיפולים בויטמינים ותוספי תזונה, תרגילי נשימה הם הטיפול התומך הנפוץ ביותר. מחקרים חדשים מצביעים על תוצאות חיוביות של יישום טכניקות נשימה יוגיות כשיטה טיפולית עבור חולים הסובלים ממחלת ריאות חסימתית-כרונית. כדי להטיב עם אנשים המתמודדים עם קשיי נשימה, מורים ליוגה ורופאים נדרשים לחלוק בינהם את הידע שצברו בתחומם. מאמר זה סוקר את הפיזיולוגיה של הנשימה מנקודת מבט רפואית-מערבית, יחד עם ידע ניסויי, בו מצטיינים מורים לאיינגאר יוגה. שני התחומים הללו הינם חיוניים בלימוד והוראה של טכניקות נשימה ופראניאמה. הסרעפת ישנן שתי נקודות מפתח בהבנת הסרעפת: תפקידה המהותי בנשיפה (בנוסף לתפקידה בשאיפה), והמבנה שלה. תפקידה הפעיל של הסרעפת במהלך השאיפה ידוע לרבים, אך תפקידה של הסרעפת בוויסות הנשיפה - תפקיד מהותי באימון פראניאמה – פחות מוכר לספרות הרפואית הקונבנציונלית. מכיוון שפעולת הסרעפת בזמן הנשיפה נלמדת מתוך חוויה והתנסות, קשה להסבירה לאנשים מחוסרי רקע בתרגול יוגה. ניתן להשוות את החלק השרירי של הסרעפת (שאחראי על השליטה בנשיפה) לפעולת הפשיטה של שריר הזרוע הדו ראשי. כאשר מרימים חפצים ומובילים אותו לכיווננו, המרפק מתכופף והשריר הדו ראשי מתקצר. כאשר מניחים את החפץ חזרה במקומו, השריר ממשיך להתכווץ ובכך מאפשר לנו לא לשמוט את החפץ. החלק השרירי של הסרעפת מתכווץ במהלך השאיפה ומסייע בשאיבת האוויר לתוך הריאות. בנשיפה איטית וארוכה, כמו הנשיפה שמתרחשת במהלך אימון פראניאמה, הסרעפת ממשיכה להתכווץ ובכך מאפשרת לאוויר לצאת מהריאות בתהליך הדרגתי ומתון שאינו גורם לבית החזה להתכווץ ולקרוס. בנוסף לשריר הסרעפת, ישנו גם הגיד הראשי של הסרעפת, הממלא תפקיד חשוב שנעלם מעין רבים. רוב הגידים בגופנו מחוברים ישירות לעצם כלשהי, אך לעומת זאת הגיד הראשי של הסרעפת מחובר מצד אחד לשוליי החלק השרירי של הסרעפת ומצד שני ישירות לעמוד השדרה, כאשר נקודת המפגש נמצאת בין החוליות 1L ל-3L. הגיד הזה מהווה כ40% מהרכב הסרעפת. אימון בפראניאמה ואסאנות הוא בעל תפקיד מרכזי בהארכת והרחבת הגיד הזה, וכתוצאה מכך גם בעל השפעה ישירה על ויסות ושליטה בנשימה. לתרגול זה השלכות מרחיקות לכת על אנשים הסובלים מקשיי נשימה ויש לשלבו כחלק אינטגראלי מהטיפול המוצע להם. פראניאמה ואסאנה לפי מסורת היוגה, נשימה עמוקה היא חלק מאימון הפראניאמה. פירוש המילה פראנה בסנסקריט, השפה ההודית העתיקה, הוא כוח החיות או האנרגיה החיונית; כמו כן, המונח מתייחס גם לתהליך הנשימה. המונח איאמה מתייחס להארכה, הרחבה ומתיחה, וטומן בחובו גם את עיקרון הריסון, השליטה והעצירה. לפי הגותו של ב.ק.ס איינגאר, המילה פראניאמה מתייחסת לתקשורת, התרחבות ומימד. בזמן אימון פראניאמה, המתרגל מאט את קצב הנשימה ומרחיב את החזה כתוצאה מהגדלת קיבולת הריאות. פראניאמה היא חלק אינטגראלי מדרך היוגה בת שמונת האיברים – אשטאנגה יוגה- השואפת להפיץ את התודעה באופן מלא בגוף כולו, ולבסוף להוביל לשחרור. הנשימה על כל גווניה מושפעת מהמנח הגופני, המצב הרגשי ורמת הפעילות של האדם. גורמים אלו נלקחים בחשבון בבניית אימון נשימתי-יוגי. לימוד פראניאמה מתייחס להארכה ועידון של השאיפה והנשיפה ובכך מאפשר למתרגל לשלוט בנשימה באופן רצוני. היכולת לנשום נשימה ארוכה ועמוקה דורשת מידה מסוימת של הכנה מקדימה למערכת השריר-שלד ולריאות עצמן כמו גם פיתוח רמה גבוהה יותר של תשומת לב לנשימה. הכנה גופנית ותודעתית זו מושגת באמצעות תרגול אסאנות – תנוחות יוגיות. כדי ללמוד כיצד לבצע את האסאנות השונות באופן מיטיב, ניתנים לתלמידים עזרים שונים המסייעים בהארכה והרחבה של שרירים ורקמות רכות הלוקחים חלק בתהליך הנשימה. הארכת השרירים מהווה הכנה חיונית לקראת תרגול פראניאמה, והיא זו היוצרת את הבסיס ההבנתי להנחיות מלאות הפרטים בהם משתמשים מורים בשיטת איינגאר לשינוי הדרגתי של בית החזה דרך ויסות הנשימה לאיזורים שונים בריאות. דרך הבנת הביו-מכניקה והפיזיולגיה של הנשימה יהיה ניתן להבין את הרעיונות שהוזכרו כאן. מכניקה של נשימה נשימה היא למעשה מערכת תקשורת מורכבת בין קולטנים המצויים בתוך הגוף (הכוללת קולטנים כימיים המצויים במערכת הדם וקולטנים מגיבי-מתיחה המצויים ברקמות רכות), והיא קשורה למערכת העצבים המרכזית באמצעות קצות עצבים המחוברים לשרירי הריאות. הצורך והרצון לנשום, כמו גם הסדרת קצב הנשימה, נקבעים על ידי מערכת העצבים המרכזית בהתאם לניתוח נתונים המגיעים מאותם קולטנים כימיים ומגיבי-מתיחה. המסר נשלח אל קצות העצבים המחוברים אל שרירי הריאות, ואלה בתגובה מתרחבים ומתכווצים במטרה לשמור על אוורור מתמיד של הגוף, בהתאם למצבו הנוכחי. מטרת הנשימה היא לשמור את רמת הגזים בדם העורקי ברמה סבירה בכדי לאפשר תפקוד בריא של הגוף. על האוויר לנוע באופן קצבי אל תוך הריאות ומחוצה להן. תחלופת האוויר מתרחשת כתוצאה מהתמלאות והתרוקנות של קירות החזה, המתאפשרת בזכות פעולתם של כמה שרירים רצוניים. כדי להבין את המכניקה של ניפוח הריאות , נסקור את התפיסה האנטומית הרווחת ואת תפקודם של שרירי הנשימה. כשאוויר נכנס לתוך האף, הוא עובר דרך קנה הנשימה , מבנה דמוי צינור השייך למערכת הנשימה ומחבר בין חלל הגרון (בית הקול) והסימפונות, שהם מעברי אוויר הדומים בצורתם להסתעפותם של ענפי עץ. לבסוף, מגיע האוויר אל הנאדיות; שקיקים זעירים ורוויים בכלי דם הנמצאים בתוך הריאות. בתוך הנאדיות עצמן מתרחש תהליך חילוף הגזים, כאשר החמצן מסונן דרך קירות הנאדיות אל מחזור הדם ומפוזר בגוף כולו. היכולת המכאנית של בית החזה להתרחב ולהתכווץ תלויה במידת הגמישות של הריאות והשרירים המקיפים אותן. חולשה בשכבה החיצונית והגסה יותר של השרירים עשויה להוביל להתקצרות וכיווץ שרירי הריאות וכתוצאה מכך לגרום להגבלה ביכולתו של בית החזה להתרחב ולהתכווץ. פעילות השרירים הראשיים במהלך שאיבת האוויר אל תוך הגוף, שרירי הנשימה מתכווצים באופן קואורדינטיבי בכדי לייצר בהדרגה לחץ תוך-חזי הגורם לאוויר להישאב אל תוך הריאות. לאחר מכן, אותם השרירים נרפים והאוויר נדחף החוצה כתוצאה משינויי לחץ והתכווצות אלסטית של הריאות. נשימה עמוקה בנסיבות מבוקרות, כמו זו המתרחשת בזמן תרגול פראניאמה, או במצבי מאמץ כדוגמת ריצה, עשויים לדרוש התגייסות נוספת של שרירים ראשיים ומשניים הממוקמים בין הצלעות. בזמן שאיפה שקטה, השרירים הבין צלעיים מסייעים בהרמה של הצלעות הודות לחיבורים האלכסוניים של כל שריר לקצותיהן של שתי הצלעות המצויות מעליו ותחתיו. התכווצות השרירים הבין צלעיים החיצוניים גורמת להגדלת הנפח וההיקף של בית החזה. קיימים ויכוחים בנוגע לתפקידם המדויק של השרירים הבין צלעיים ושרירי הבטן בתהליך הנשימה. ישנם חוקרים הסבורים כי בזמן נשיפה מווסתת, הסרעפת והשרירים הבין צלעיים מסייעים בפעולה 'קוטעת' המאטה את התכווצות הריאות ובית החזה. זהו האופן שבו הסרעפת משתתפת ביצור נשיפות איטיות וארוכות, כמו אלה המתורגלות בזמן אימון פראניאמה. שריר הסרעפת מורכב משלושה איזורים מובחנים אנטומית, המחוברים במרכזם באמצעות הגיד המרכזי. גיד זה מהווה היבט חשוב של הנשימה הנוטה להיות מוזנח בכל הקשור לנשימה וויסותה. החלק הצלעי של הסרעפת ממוקם בדופן העליונה של 6 הצלעות התחתונות והוא מחובר לעצם החזה. החלק השני של הסרעפת מחובר לחלק האחורי של הסחוסים המחוברים לחלק התחתון של עצם החזה. החלק השלישי של הסרעפת הוא בעל הרכב גידי, והוא מחובר לרצועות שמכסות ותומכות את חוליות הגב 1L עד 3L. סיבים מכל שלושת החלקים של הסרעפת פונים אל מרכז הסרעפת ומחוברים לגיד המרכזי של הסרעפת. הסרעפת, בדומה לשרירים רצוניים אחרים, מאופיינת על ידי יחסים מידיים בין כוח, אורך ומהירות ההתכווצות שלה. שרירים פועלים בעוצמה הגדולה ביותר כאשר הם קרובים לאורך האופטימלי שלהם (לרוב האורך הנוצר במצב מנוחה). בהתארכות או התכווצות החורגת ממצב זה (בין אם היא נגרמת כתוצאה מפעולת השריר עצמו או מכוח חיצוני), הכוח הפעיל המקסימאלי פוחת. הכוח היוצא משריר נקבע לפי מידת הדחיפה והמהירות של התקצרות השריר. לפיכך, תפקודה של הסרעפת תלוי באורך הגידים והשרירים שמרכיבים אותה. חולשה סרעפתית, הנגרמת כתוצאה מהזדקנות או מחלה, מיוחסת להתקצרות שריר הסרעפת והגיד המרכזי שלה; התקצרות המשפיעה על רמת הכוח של הסרעפת ועל יכולתה לנוע מעלה ומטה באופן איטי ומבוקר. כאשר מביטים בסרעפת מלמעלה, ניתן להבחין כי חלק ניכר מגיד הסרעפת המרכזי ממוקם בקדמת הסרעפת. לאור העובדה כי יכולתה של הסרעפת להתכווץ ולהתרחב מושפעת ממנחים גופניים מסויימים, מעניין לדעת כי סיבי השריר הפנימיים של הסרעפת ארוכים יותר מהחיצוניים. כדי להבהיר את המבנה הזה, אפשר לדמות פיסת עור עגולה המחוברת לחבלים המקיפים אותה מכל הכיוונים (כפי שכיפת הסרעפת מחוברת לסיבי השרירים שמקיפים אותה). פיסת העור נמשכת על ידי קבוצת אנשים האוחזים בה מכמה נקודות. בגלל מיקומו של הגיד בחלק הקדמי של הסרעפת, משול הדבר לכך שהחבל שאליו קשורה פיסת העור יהיה ארוך ורפוי יותר בחלק האחורי מאשר בקדמי. הרצועות שמחברות את הסרעפת לחוליות 1L ו3L, מושכות גם הן את הגיד אחורנית. כיפת הסרעפת היא למעשה אֲלַל (שכבת גידים שטוחים ורחבים) חזק דמוי רקמת חיבור, הדומה באיכותו לעור מעובה. הכיפה הינה גמישה איך אין לה יכולת התכווצות, ולכן היא נמשכת בפאסיביות על ידי החלק השרירי של הסרעפת, אליו היא מחוברת. פרט זה חשוב מפני שהוא מצביע על כך שמנחי גוף שונים יכולים להשפיע על תנועתיות הכיפה ובאמצעות כך להשפיע רבות על הנשימה. אותה פיסת עור מדוברת (הכיפה האלסטית של הסרעפת) נמשכת כלפי מטה בכדי לאפשר שאיפה, אך כדי ליצור מצב בו הנשיפה מתרחשת באופן איטי ומבוקר, יש לשחרר את 'החבלים' באופן איטי ומדוד.

תפקידם של אביזרים

כמה תנוחות משקמות, ובמיוחד סופטה בדהה קונאסנה, מאריכות את הגיד המרכזי של הסרעפת ומשפרות את יכולת התנועה של המבנה הסרעפתי. הנחת הגוף על אביזרים – כדוגמת בולסטר – מייצרת קשת בגב התחתון, כולל גם בחוליות 1L ל3L. אם נחזור לדימוי מהפיסקה הקודמת, המנח המוקשת הזה יהיה משול להתחזקות המשיכה של החבל מאחור, היכן שהוא רפוי וארוך יותר. בנוסף, הסרעפת תורמת רבות לשליטה ביציבה של פלג הגוף העליון, הנדרשת כאשר יושבים בסווסטיקאסנה לקראת תרגול פראניאמה. כמו בכל תנוחות הישיבה, הסרעפת משמשת כאביזר-תומך המשפר את ביצוע התנוחה, כאילו אותם אנשים מושכים בחבל המחובר לחלק האחורי של הסרעפת. מתרגלים מנוסים יותר יכולים לחוש את אותה השפעה בתנוחות כפיפה לאחור, כדוגמת דהנוראסנה. פראניאמה כשיטה טיפולית בפראניאמה מושם הדגש על שליטה בנשימה והאטה של משך הנשימה, וב.ק.ס איינגאר מדגיש ואומר כי "בזמן הנשיפה, האוויר צריך להשתחרר החוצה ברכות, ולא להידחף". מטפלים רבים מכירים בחשיבות הגדולה של האטת מהלך הנשימה ומתן תשומת לב מיוחדת לנשיפה, במיוחד עבור חולי אסטמה ונפחת הריאות. אצל הסובלים ממחלות אלה, הקושי הנשימתי נובע פעמים רבות מהיכלואתו של האוויר בתוך החזה וקושי בריקונן של הריאות. אם מטפלים נוספים יישמו טכניקות של פראניאמה והרפיה הלקוחות משיטת איינגאר, חולים הסובלים מקושי נשימתי יפיקו תועלת רבה. השיטה הרווחת כרגע בשיקום מטופלים הסובלים ממחלות ריאה חסימתיות כרוניות מתמקדת בעיקר בשיפור סיבלות לב ריאה, אימוני כוח ושימוש במכשירים תומכי נשימה. ישנה הכשרה מינימלית, אם בכלל, באימוני נשימה. כאשר החולים מצויים במצב אקוטי, רופאים ממליצים על שימוש בטכניקות פינוי של דרכי הנשימה הקשורות בעידוד שיעול במנחי גוף מסויימים. גם במקרים אלה, אימוני נשימה יזומים הינם בעלי חשיבות משנית בעיני הרפואה המערבית. קיים צורך לשפר ולהגדיל את המודעות להשפעה המיטיבה של אימוני נשימה יזומים בקרב אנשים הסובלים מקושי נשימתי, כרוני ואקוטי כאחד. שימוש בטכניקות פראניאמה ותנוחות יוגיות כחלק מהטיפול המשקם יכול לסייע לחולים לשפר את היכולת התנועתית של החזה, להגמיש ולפתח את מערכת השרירים והגידים הקשורה לתהליך הנשימה, ובמיוחד את הסרעפת, וכך להוביל לשיפור בתפקודים הנשימתיים. **דליה צוויק היא פיזיותרפיסטית ומתרגלת ותיקה של יוגה בשיטת איינגאר. דליה עבדה יחד עם מרי דאן ז"ל, שהייתה מבכירות המורות לאיינגאר יוגה בארה"ב ותלמידה קרובה של ב.ק.ס איינגאר, על פיתוח, בניה והוראת יוגה טיפולית ושיקומית עבור אנשים הסובלים מחולשה כרונית, לקויות יציבה, קשיי נשימה ושיתוק שמקורו בטרשת נפוצה, פגיעות מוחיות, פגיעות בחוט השדרה ועיקובים התפתחותיים. ייעוץ מקצועי בהכנת המאמר: ברוק מאיירס, עריכה: ריצ'ארד ג'ונאס.

291 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


לפרטים ומידע נוסף

תודה על פנייתכם, ניצור קשר בהקדם

bottom of page