* על עצם ועצמיות

מאת: גבי דורון

״בכלי־האוזן, בצליל הבלתי־מוכה; בקול שאינו נשבר, הזורם כנהר—

מי ששקוע כולו ב'ברהמן־שהוא־צליל' – משיג את הברהמן העליון.״ ( Vijñāna Bhairava Tantra, פסוק 38)

עצם

1. גוף קשה בגוף החי, הוא חלק משלדו של אדם או בעל חיים.

2. גוף כלשהו, דבר, חפץ.

3. מהות, תמצית, טבע קבוע; הדבר כשהוא לעצמו, לא במקרה ולא באופן חיצוני.

4. קיום, ממשות.

עצמיות:

תכונתו של מה שהוא עצמי, שהוא מעצמו, טבעו האמיתי; זהותו הייחודית של האדם, אישיותו, מהותו הפנימית.

בהגות הפנימית של הודו, החל בכתבי האופנישדות ועד תורת האיורוודה והיוגה, מיוחס לעצם בגוף מעמד יסודי: היא נתפסת כמושב היציבות, כתגלמות יסוד האדמה, כשלב החמישי בשרשרת הרקמות (דהאטוס), ובה בעת כמוקד פיזי לתהליך של עידון . תובנות עתיקות אלו זוכות להדים גם במדע בן-זמננו: מחקרים עכשוויים – ובפרט עבודותיה של פרופ' אסיה רולס – חושפים כי מח העצם ומערכת החיסון מושפעים במישרין ממצבי תודעה, מציפייה ומרגש, בעיקר דרך מערכת התגמול במוח. וכך אנחנו מקבלים מאין ״ הוכחה מדעית״ לקשרים בין המימד החומרי למימד הנפשי .המבנה המוצק ביותר בגוף משמש כגשר סמוי אל הנפש ואל תהליכי ריפוי ועידון.

עצם כציר זהות

המילה הסנסקריטית לעצם – Asthi – נובעת מהשורש as, שפירושו להיות, להתקיים, לנכוח. כך הופכת העצם לא רק לרקמה – אלא ל־עוגן של קיום. באיורוודה היא השלב החמישי במסע ההתמרה של המזון – אחרי דם, בשר, שומן – היא מסמנת את קו הגבול בין המבנה לבין התמצית, מעליה – מח העצם, ואחריו – ojas, תמצית החיוניות.

הטנטרה מציעה ראייה דומה:ב־Vijñāna Bhairava Tantra הרווח שבין העצמות מצביע על נוכחות אלוהית. המקום בין החוליות – הפיזי כל כך – מתגלה כפתח למפגש עם העד, הפורושה, העצמיות.

כאן מתחיל להתבהר קו עדין של קשר בין גוף לתודעה: העצמיות היא רעיון מופשט, אך כזה המבקש להתגלות בתוך הגוף.

מהעצם אל העצמיות – קו של עומק אחד העצם היא הגשמי ביותר. היא נושאת אותנו, אינה זזה, שותקת. היא שייכת לגוף, אך דרכה – אפשר לחוש את הנוכחות השקטה שמתחת לרעש, את הקו הפנימי שאינו משתנה גם כאשר התודעה, הרגש והמחשבות משתנים.

העצם הפיזית הופכת סמל לעד, ליציבות, לנשימה השקטה. היא מציעה לנו מצע למנוחה עמוקה בתוך עצמינו.

מה שנדמה חומרי, כמו העצם, יכול לשמש שער לחוויה תודעתית עמוקה – וכך הופך הגוף ממעטפת למהות, למרחב של מחקר פנימי מתמשך. התודעה מוזמנת לשוב פנימה. לא כתהליך של הפשטה – אלא כתהליך של הקשבה.

ב.ק.ס. איינגאר: העצמות כבסיס ליציבות ולקביעות

בכתביו מדגיש ב.ק.ס. איינגאר שעבודת העצמות בתנוחות היוגה היא מפתח לחיבור לקרקע וליציבות הגוף. כשהגוף מיושר כהלכה, השלד נושא את המשקל ומאפשר לשרירים להרפות – מצב היוצר יציבות (sthira) ופניות להתבוננות והקשבה  בתוך התנוחה. איינגאר מסביר שלאחר הכניסה לתנוחה יש להרפות את המאמץ השרירי ולהעביר את הנטל אל המפרקים והשלד, כך שהעצמות “יחזיקו” את התנוחה ביציבות מבלי שהנשימה תערער אותה.  כלומר, בשלב הסופי של התנוחה השלד משמש כעוגן פיזי התומך בגוף, והשרירים יכולים להשתחרר. כך נוצרת שהייה יציבה ונינוחה (כדרישת “sthira sukham asanam” של פטאנג’לי). איינגאר עצמו תיאר זאת באומרו: “The pose is held by the bones – the skeletal structure allows for stability”    (אסטדאלה יוגה מאלה, כרך 8, עמ׳ 152). בנוסף, איינגאר מבהיר שיש לחלק את משקל הגוף באופן שווה בין השרירים והעצמות, כדי ליצור יציבות והרמוניה בתנוחה: The distribution of the weight of the body should be even in the muscles, bones,mind and intelligence The Tree of Yoga, עמ׳ 55).

כאשר המשקל נישא כהלכה דרך העצמות, התנוחה נטועה היטב בקרקע והגוף יציב, דבר המאפשר להרפות מתח ולחוש בתנוחה שלווה ויציבה. אכן, איינגאר מציין שבמצב של יישור והתארגנות נכונים, “The mind experiences the tranquility and calmness of bones, joints, muscles, fibres and cells” 

העצמיות ביוגה: מסע אל ה־Svarūpa

בסוטרה 1.3  פטנג’לי כותב:

“Tadā draṣṭuḥ svarūpe avasthānam”אז שרוי הרואה במצבו הטבעי

כשהמיינד שוקט – מתגלה הצורה העצמית של ה"אני".לא זו המזדהה עם כאב או הצלחה, אלא זו שאינה תלויה בנסיבות. פטנג’לי משתמש בפסוק זה כדי להצביע על מצב שבו אין יותר הזדהות עם תנודות המיינד – תחושות, רגשות, מחשבות או דימויים – אלא שהמודעות חוזרת לשהות בעצמה.

המילה "הרואה" (draṣṭuḥ) מתארת את העד – זה שמודע לכל מה שקורה אך אינו מעורב. "במצבו הטבעי" (svarūpa) מתייחסת למהות שאינה משתנה, למה שנמצא גם כשאין תוכן מנטלי. 

לרוב, איננו שרויים ב־svarūpa אלא באינספור מצבי תודעה משתנים. לכן השקט שמתואר כאן אינו מצב של קיפאון, אלא של היעדר הזדהות. בתרגול יוגה, הרגעים בהם הגוף מתייצב, הנשימה שקטה, והמיינד אינו מגיב – עשויים לאפשר הצצה רגעית לחוויה הזו: של עצמיות שאינה תלויה בדבר.

המילה svarūpa מורכבת מ־sva (עצמי) ו־rūpa (צורה, מהות). היא מצביעה על המהות העצמית כפי שהיא – ללא תיווך, ללא עיוות, וללא הזדהות. לא 'צורה' חיצונית, אלא 'הצורה של העצמי עצמו'.

בפרשנותו של וְיַאסַה ליוגה סוטרה, svarūpa הוא מצבו הטבעי של הרואה – הפורושה – כשהוא שוהה בעצמו, ואינו משוקע בתנודות התודעה.

בתרגול, רגעים של שקט אינם רק רגיעה – הם יכולים להיות שער לראייה בלתי מתווכת, שהעצמי אינו תוכן, אלא נוכחות.

ומתוך ההבנה הזו – שהעצמי אינו תוכן משתנה אלא נוכחות יציבה  ושהגוף אינו רק תשתית, אלא גם שותף פעיל בתודעה– מתחילה להתבהר גם משמעותה של העצם: היא לא רק מה שמחזיק את הגוף – אלא היא  קו־חיבור חי בין החומר לבין ההוויה – בין מבנה למהות, בין תחושה להכרה.ומתוך ההנחה הזו נפנה להתבוננות מדעית בגוף החי: כיצד מגיב מח העצם לרגש? כיצד מערכת החיסון לומדת מהתודעה? וכיצד מוחנו מתווך בין חומר למהות?

מח העצם, מערכת החיסון והאינסולה: הגוף עונה

וכעת, לאחר שהמסורת ההודית התוותה בפנינו את הדרך מן הגוף אל העצמיות, נפנה מבט אל גוף חי, חוקר ומגיב: כיצד מגיב מח העצם לרגש? כיצד מערכת החיסון לומדת מהתודעה? ואילו מסלולים עצביים־רגשיים מגשרים בין תחושת הגוף לבין המעמקים הנפשיים?

מח העצם, שבתוכו נוצרים תאי הדם הלבנים – תאי מערכת החיסון – מגיב לא רק לזיהומים או טראומות. מחקרים של פרופ’ אסיה רולס מראים כי מערכת התגמול במוח, האחראית לרגש, תקווה, והנעה, שולחת איתותים ישירות למח העצם. כאשר מופעלים אזורי עונג או אמונה –נוצר שינוי בהרכב תאי החיסון, והמערכת כולה מתגייסת בצורה יעילה, מדויקת – ואפילו זוכרת טוב יותר.

עוד התגלה תפקיד קריטי ל־אינסולה – אזור במוח הקשור ל־אינטרוספקציה: היכולת לחוש את הגוף מבפנים. האינסולה אינה רק קולטן של תחושות – אלא יכולה לעורר תגובות גופניות בעצמה.כאשר הופעלה קבוצת נוירונים שנדלקה בעבר בעת מחלה – הגוף הגיב שוב כאילו המחלה חזרה.זיכרון של תחושה – הפך לפעולה חיסונית ממשית.

מערכת התגמול והקשרים לפילוסופיה של היוגה

הגילוי שמערכת התגמול אחראית להפעלת מח העצם ולתגובת מערכת החיסון פותח מרחב חדש של הבנה – גם בתחום היוגה: מערכת זו פועלת דרך תקווה, אמונה, דמיון חיובי – רגשות שהיוגה מתארת במונחים כמו santoṣa (שביעות רצון פנימית), śraddhā (אמון) ו־bhāvanā (דמיון ). אלו אינם רק מצבים פסיכולוגיים – אלא איכויות נפשיות המשפיעות על תפקוד הגוף.

מערכת התגמול, לפיכך, אינה עוסקת רק בעונג – אלא ביכולת של האדם לנוע לעבר משהו, לראות משמעות, לחוש ערך. זהו לבו של תרגול היוגה: לחולל תנועה פנימית לעבר המרכז – אל העצמיות הבלתי משתנה.

תנועה, תודעה ותרגול גופני

מערכת התגמול מחוברת גם ל־מערכת התנועה במוח: כאשר אנחנו נעים – משתחררים דופמין, סרוטונין, חומרים שמשפיעים על הרגש, הזיכרון והיכולת החיסונית. תנוחות היוגה, בפרט אלו הנותנות תשומת לב למבנה ולעצם – עשויות להפעיל בו־זמנית את מערכת התנועה והרגש.

.

הגוף אינו רק מצע לתרגול – הוא מערכת מורכבת שבה מבנים פיזיים, תהליכים ביוכימיים ומצבים תודעתיים פועלים זה על זה. העצם, שנחשבה בעבר למרכיב סטטי, מתגלה כצומת פעילות דינמית: היא מגיבה לסיגנלים עצביים, להורמונים ולמצבי תודעה, דרך מערכת החיסון, מח העצם באמצעות תקשורת עם אזורי מוח כמו האינסולה ומערכת התגמול. כאשר אנו פונים לתרגול יוגה מתוך מודעות לקשרים אלו – אנו יוצרים אינטגרציה בין תנועה, תחושה, קוגניציה ורגש. כך הופך התרגול לפלטפורמה לחקירה עצמית – לא רק של הגוף, אלא של מערכת העצמיות כולה. התודעה מוזמנת לשוב פנימה. לא כתהליך של הפשטה – אלא כתהליך של הקשבה.

(הבחנה בין המושגים מוח, נפש, מודעות ועצמיות: המוח הוא האיבר הפיזי, מושבו של עיבוד מידע ותיאום ביולוגי. הנפש היא ההיבט הפסיכולוגי־רגשי של האדם, משתנה, מושפע, נעה בין מצבים. המודעות היא היכולת להבחין – לדעת שאני קיים, לחוש, להרגיש, לזכור. העצמיות היא הישות הפנימית היציבה – זו שאינה משתנה גם כאשר כל האחרים משתנים. ביוגה היא נקראת puruṣa או ātman – והיא תודעה טהורה, עדה, לא פועלת.

המסע של תרגול היוגה מבקש לנוע מן הגוף – דרך הנפש – אל המודעות – ומתוכה, לגלות את העצמיות.)

קולות מן המסורת על עצם ועצמיות

מן התנ"ך ומחז"ל

“ומבשרי אחזה אלוה.”(איוב י"ט, 26)מתוך הגוף, מתוך הבשר, מתוך העצם – האדם עשוי לחזות באלוהי.

“וכל עצמותי תאמרנה: ה' מי כמוך.”(תהלים ל״ה, 10)לא רק הלב, לא רק השכל – אלא העצמות עצמן מדברות, מרגישות, משתוקקות. העצם הופכת שותפה לתודעה ולעבודת הלב.

“אמר רבי אלעזר: נשמה מאירה לכל הגוף, ועצם הלוז **מאירה לנשמה.”, מקור הציטוט לא ידוע אך הוא משקף היטב את הרוח של עולמות החסידות והקבלה, שבהם הלוז מופיעה לא רק כגרעין פיזי אלא גם כנקודת אור פנימית שמחברת בין הגוף לנשמה.במסורת חז"ל עצם הלוז, שמורה בתחתית עמוד השדרה, נחשבת לחלק שאינו נרקב – היא גרעין הזהות, נקודת הפתיחה של תחיית המתים.

מהמסורת ההודית

“העצם (Asthi) היא גבול החומר ממנו בוקעת התמצית – Ojas.”(צ'ראקה סמהיטה, איורוודה)העצם אינה רק מבנה – היא השער שדרכו עובר התהליך מהחומר הגס אל תמצית החיוניות.

“הפורושה יושב בלב – אך משתקף דרך תנועת הגוף ויציבות העצם.”(עקרונות היוגה המסורתיים)העצם מאפשרת לגוף לשאת את הנפש – ומשם מתחילה הראייה הפנימית.

מיוון העתיקה

“העצם היא עמוד־התווך של הנפש בגוף; היא נושאת את היסוד, אך עצמה נשארת אילמת.”(פילון האלכסנדרוני, על בריאת האדם)פילון רואה בעצמות לא רק תשתית פיזית – אלא יסוד שקט שבו מתגלמת הנפש מבלי שתהיה תלויה בגוף כולו. העצם שותקת, אך דרכה מתאפשר הקיום החי.

“הגוף הוא הכלי, אך העצמות הן יסודות הקיום הפנימי – הן נושאות את הצלם.”(פילון האלכסנדרוני, על בריאת האדם)העצם אינה רק תמיכה פיזית – אלא יסוד שמגלם את "צלם אלוהים" באדם. היא הביטוי החומרי של הפוטנציאל הרוחני.

“הנפש משתמשת בגוף – כפי נגן משתמש בנבל.”(אלכסנדר מאפרודיסיאס, פרשן אריסטו)הקשר בין גוף לנפש איננו טכני בלבד – הוא עדין, עמוק, תודעתי. העצם היא חלק מן הכלי שדרכו העצמיות משמיעה את קולה.

“העצם – יסוד הקיום, אך לא הקיום עצמו.”(אריסטו, מטפיזיקה, ספר ז׳)העצם נושאת את הצורה, אך מה שמקיים אותה הוא עיקרון עמוק יותר – מהות. העצם כמשל למה שמופיע, אך מרמז על מה שמעבר.

תרגול שישי אחה״צ 

*בעקבות מחשבות על סאמקיה וההרצאה של פרו׳פ  אסיה רולס (פסיכונוירואימונולוגית ישראלית במחלקה לנוירוביולוגיה, ביוכימיה וביופיזיקה באוניברסיטת תל אביב. מחקריה הובילו להבנת מנגנונים העומדים בבסיס שאלת הגוף נפש כפי שמתבטאים בפלסבו או התפרצות של מחלות פסיכוסומטיות)

** במסורות שונות מיקום העצם שונה: יש האומרים שהיא בקצה השדרה (עצם הזנב / קוקסיקס), ויש שאומרים שהיא בבסיס הגולגולת.