יוגה- השיטה שלנו פרשנט איינגאר

תרגום וסיכום מתוך הרצאה: גבי דורון

הרבה תלמידים מגיעים ליוגה על מנת להיגאל ממכאוביהם. מטרת תרפיית היוגה כפי שפותחה על ידי ב.ק.ס. איינגאר אינה רק גאולה מכאב אלא גם גאולה מסבל. גאולה זו אפשרית רק באמצעות טיפוח איכויות של חכמה , תודעה פילוסופית, ועמידות פנימית. כל אלה מתפתחים באמצעות עיבוד התודעה. ישנן תרופות המטפלות בכאב אבל לא תרופות נגד סבל. רק חכמה, רגש דתי, ורוחניות יכולים לעזור כנגד הסבל. (בקאתה אופנישד מופיע המושג אדהיאטמיקה יוגה ומשמעותו היוגה של העצמי העמוק).

התכונה המרכזית של אדהיאטמה היא אובייקטיפיקציה של העצמי וכליו השונים- של הגוף, התודעה, האינטליגנציה, החושים, המודעות, הרגשות. התהליך של אנליזה עצמית וחקירה עצמית שהם תוצריה של האובייקטיפיקציה הם סימן ההיכר של שיטתנו.

ישנם 3 אספקטים עיקריים המייחדים את שיטתנו משיטות אחרות :

הראשון הוא המורכבות הטכנית המעורבות בתרגול שלנו. ההתבוננות הקפדנית בהיבטים הטכניים של אסנות מייחדת את מתרגלי איינגאר יוגה. יש החושבים שהשיטה מסובכת בגלל הפרטים הטכניים. אבל פרטים אלה אינם מסובכים אלא מורכבים. באמצעותם ניתנת למתרגל גישה אל הגוף פנימה, אל מעבר לפריפריה השלדית שרירית שלו. פרטים טכניים אלה מאפשרים חדירה אל מעבר לגוף הפיזי והם מכוונים לכיוון המנטאלי מתוך כוונה להגיע אל התודעה. מטרה זו דורשת העמקה וחדירה, המושגים באמצעות מורכבות טכנית. ללא המורכבות הטכנית אין אפשרות להגיע לעידון, וללא עידון אין יכולת להגשים את מטרות היוגה. המורכבות הטכנית עוזרת לחדור פנימה ולגעת בתכנים הפסיכו-פיזיים והמנטאליים של האסנות. תכנים אלה מתקיימים במישור התודעתי של התנוחה.

האספקט השני של איינגאר יוגה הוא בניית הרצף של התנוחות. בחלק משיטות היוגה האחרות ניתן לעשות כל תנוחה לפני או אחרי כל תנוחה אחרת. ישנו אפילו הרעיון של תנוחה נגדית. תנוחה נגדית אינה יכולה להוות סכנה כשהתרגול גס, פריפריאלי, אך היא עלולה להיות לא מועילה כאשר אסנות מבוצעות תוך מעורבות עמוקה. הן יכולות לחתור תחת תהליך ההתפתחות של התנוחות שבוצעו לפניהן. שיטתנו עוסקת בעיבוד מנטאלי ולכן עלינו לטפל בסדר התנוחות. רצף עוזר לנו להשיג חדירה עמוקה יותר, הוא גם עוזר לנו לחקור ולגלות את עצמנו, והחשוב מכל הוא, שהרצף עוזר לנו בטיפוח והשגת מצב תודעתי רצוי ליוגה. הלך רוח יוגי הוא בהיר ושליו, שקט ומיושב. הרצף עוזר לצבור את האפקט של התנוחות, והתוצאה היא חוויה של שקט, איזון, טוהר ועידון. אחרי תרגול, ניתנת לכל אדם ההזדמנות לחוות מצב שבו הוא נע אל מעבר לאישיותו החברתית וקרוב יותר למצבו המהותי. הרצף הוא לא רק ביצוע תנוחה מסוימת אחרי תנוחה . ברצף, למען הדיוק, תנוחה מסוימת מבוצעת אחרי תנוחה רק כשהתנוחה מבוצעת באופן מאד מסוים, עם מורכבות טכנית מסוימת. אז מורגשת האפקטיביות.

האספקט השלישי החשוב באיינגאר יוגה הוא תזמון. התזמון של תנוחה עוזר לאפקט של התנוחה לצמוח, להתפתח ולצוף. תזמון הוא כמו תקופת ההיריון. אספקט התזמון מייצר סירקולציה ייחודית לתנוחה. דבר זה חשוב מאד לאבולוציית התודעה ולשינוי מצב התודעה. תזמון אינו רק תרגול עם טיימר. אסור לנו להפוך לעבדי הטיימר. מה הוא תזמון אם כך? תזמון הוא משך הזמן בוא ביצוע התנוחה משפיע מטבולית ותאית עם כל האינטראקציות הפנימיות.

כל שלוש האספקטים פעלים יחדיו ולא באפן מבודד. אינטגרציה של שלושתם היא הפלא הרביעי בשיטתנו.

חזרה לאספקט הטכני: לכל תנוחה שלושה שלבים – התחלה, מצב שהיה, וסיכום איך להיכנס לתנוחה, איך לעשות ולשמר את התנוחה ואיך לצאת מהתנוחה. התחלה של תנוחה יוצרת התניה בגוף, באינטליגנציה, במודעות. טכניקות של אסנות ניתנות לחלוקה לשלושה חלקים, כמו שלוש השלבים של אסנה. טכניקה משמעה " איך לעשות". ברגע שנשאלת השאלה "איך?", התשובה תלויה ב"למה אתה עושה?". אפשר לעשות שירשאסנה בהתחלה של שיעור, או כאוריינטציה לכפיפות לאחור, או כאוריינטציה לכפיפות קדימה, או כהכנה לפראניאמה, כך שהתחלת הטכניקה של אסנה תלויה ב"למה עושים את התנוחה": האם בכדי לייצר אנרגיה, להרפות, לשיקום, ללמידה, לתרגול או לייצוב?

השלב השני של אסנה הוא מצב השהיה, ומשמעו להישאר ולא לעשות. צריך להישאר באסנה ולא להמשיך רק לעשות ללא הרף. צריך להישאר בתנוחה, ובשלב זה מתחילה התנוחה. הרגע שבו נכנסים לתנוחה אינו התנוחה הסופית; לוקח קצת זמן להגיע אל התנוחה הסופית.

בשלב השני על כל חלק בגוף להיות בקואורדינציה עם כל שאר החלקים, עם התודעה, עם המודעות. הפעילות נמשכת על מנת שקואורדינציה זו תופיע. התנוחה מתחילה כשישנה קואורדינציה שלמה בתנוחה. זהו האספקט הרפלקטיבי של אסנה, ורפלקציה דורשת מצע נקי ויציב. אם הפעולות כל הזמן מזעזעות את התודעה, התודעה הופכת להיות כמו מים סוערים. אספקט התזמון מתחיל כשנמצאים במצב הקואורדינטיבי.

התחלה של תנוחה- כניסה לתנוחה, שהייה בתנוחה וסיום התנוחה הם עשייה, אי עשייה והתרה של עשייה בהתאמה. כשמבצעים אסנה באינטנסיביות זו התעמלות. תנוחות היוגה אינן התעמלות. אסנה היא מצב שמתרחש אחרי ההתעמלות. לכל תנוחה יש את הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה שלה, וצריך לשהות במצב זה למשך זמן מסוים.

הפעולות בתוך האסנות הן מסוגים שונים; פעולה, התרה של פעולה, אי פעולה, פעולה נגדית, פעולה משלימה, פעולה מתווספת, ותגובה לפעולה- ריאקציה הן כולם פעולות. התפישה והרגישות מתחדדים כשמתחילים לחקור את זה. התנוחה לא תשתפר אלא אם תשתפר התפישה, צריך להיות רגישים במה שעושים, מה קורה ומה לא צריך לקרות.

ועכשיו אנחנו מגיעים לאספקט חשוב נוסף של איינגאר יוגה. ישנם אנשים הממתגים את היוגה שלנו כהאתא יוגה והם מתכונים לכך שזו יוגה פיזית. כהנחה מוקדמת, עלינו להבין שראג'ה יוגה והאתא יוגה הן דומות. "בלי האתא יוגה אין ראג'ה יוגה ובלי ראג'ה יוגה אין האתא יוגה" (האתא יוגה פרדיפיקה). המאפיינים החשובים של ההאתא יוגה הם ה"שאט קריאס" – דהאוטי, נטי, קאפאלאבהטי, טראטקה, בהסטריקה. ללא מאפיינים אלה אין האתא יוגה. בנדות, קריות, מודרות, שאט צ'אקרה, אידה, פינגלה: כל אלה הם רעיונות של האתא יוגה. האם אנחנו מתרגלים אותם? לא. המאפיינים העיקריים של האתא יוגה אינם אלמנטים בתרגול שלנו. השאלה הבאה שעולה היא מה היא ראג'ה יוגה? אומרים שהיוגה של פאטאנג'לי היא ראג'ה יוגה. משמעותה של ראג'ה יוגה היא ריסון מנטאלי, התפתחות מנטאלית שבה כל העקרונות כגון אהימסה, סאטיה, אסטיה וכו'… מתורגלים. ראג'ה יוגה היא תרבות, עיבוד התודעה ההכרחי לאבהיאסה-תרגול, ו-ואיראגיה-ויתור. אם מתרבתים את התודעה באסנה, אז זו היא ראג'ה יוגה. לא עושים תנוחה בשביל עצם הזנב, עושים אותה עבור התודעה. כשמתרגלים על מנת לעבד את התודעה – זוהי ראג'ה יוגה.

אז השאלה היא: האם אנחנו עושים האתא יוגה או לא? התשובה היא לא. יש בשיטתנו אספקטים מסוימים של האתא יוגה, כגון בנדהות, מודרות ושאט-צ'אקרה. הגישה לצ'אקרות חשובה כי בלעדיהן אי אפשר לתרבת את התודעה. באופן ברור אסנות ופראניאמה עובדות על הצ'אקרות.

עכשיו אנחנו מגיעים לשאלה האחרונה שמעמידה אותנו עם הגב אל הקיר- היוגה שלכם היא פיזית. איזו תשובה יש לכם? השאלה שנשאל היא מה הוא פיזי? התשובה היא מאד פשוטה. מה שנעשה עבור הגוף הוא פיזי. מה שנעשה באמצעות הגוף הוא לא בהכרח פיזי. מה היא עשייה מנטאלית? לא כל דבר הנעשה באמצעות התודעה הוא מנטאלי. מה שנעשה עבור התודעה הוא מנטאלי. גם אם עושים משהו עם הגוף עבור התודעה, זהו תרגול מנטאלי. הניאו-ודנטים אומרים "המדע שלנו הוא מדע רוחני", וכאן מתעוררת השאלה, מה הוא "רוחני?". זהו משהו הנעשה עבור הרוח. הם יתווכחו ויגידו – "מה שאתם עושים הוא פיזי, כי המבצע הוא הגוף, אבל מה שאנחנו עושים הוא רוחני". אפשר להסיק מכך שהרוח מתרגלת, וזה בלתי אפשרי!

הרוח אינה פועלת. לרוח אין חושים, אבל היא המצע של כל החושים. לרוח אין ידיים, רגליים או מוח, הרוח אינה עושה דבר. הטענה כי התרגול שלנו הוא פיזי כי הוא נעשה על ידי הגוף והתרגול שלהם רוחני כי הוא נעשה על ידי הרוח אינה כשרה, מפני שהרוח אינה מתרגלת! מובן מאליו שרוחני הוא מה שנעשה עבור הרוח. גם לוגיקה זו אינה תקפה; למה נדרש לעשות דבר מה למען משהו? אני עושה משהו למענך כי אתה דורש את זה. הרוח אינה דורשת דבר, כי היא מספיקה לעצמה. הרוח אינה זקוקה לאוכל, מים, פעילות או מנוחה. היא אינה זקוקה לדבר. אם שום דבר אינו נדרש עבור הרוח, אז מה אתם עושים למענה? תרגול רוחני אינו דבר מה הנעשה עבור הרוח, היא אינה דורשת דבר כי היא חלקיק של ההוויה הקוסמית.

לסיכום, האם אנחנו מתרגלים האתא יוגה? לא. אנחנו לא מתרגלים האתא יוגה. אנחנו מתרגלים את היוגה של פאטאנג'לי, אשטנגה יוגה, וכל מה שבמהותו הפנימית הוא חלק מזה. אנחנו כמו ילדים קטנים בתוך היוגה. האופציה להתמחות בתור ילדים אינה קיימת. התרגול שלנו צריך להיעשות כמכלול שלם ובעל תובנה.

מעובד מתוך הרצאתו של פרשנט איינגאר מיום הולדתו ה-80 של ב.ק.ס. איינגאר.