"לחשוב מחוץ למזרן"
כשרגלי דורכת על מזרן היוגה אני מרגישה שאני מתחילה סוג של מסע פנימי, כזה שקשור לנפש, אך מתבטא דרך הגוף. זהו מסע פרטי, שלי עם עצמי, והוא מגוון, משתנה, מרפא. מרפא באופן שמצליח ללמד אותי דברים על עצמי, לחדד תחושות, לעזור לי לבטא אותן מול עצמי ומול אחרים, נותן לי מרחב של נשימה ומהווה סוג של עצירה והתבוננות אל החיים שמחוץ למזרן. כשאני פוסעת מהמזרן אל חיי היומיום שלי אני מרגישה נוכחת, יציבה יותר, ומתמלאת אמונה ששינויים עשויים להתרחש בכל עת והלב שלי נפתח.
בזמן תרגול האסאנות (התנוחות של היוגה) מתפתחת תחושת היציבות שלי, החוזק והגמישות ובאופן מקביל אני מוצאת את אותן איכויות ההולכות ומתפתחות בחיי, מחוץ למזרן היוגה.
סוטרת היוגה שהולכת עמי פעמים רבות היא "ציטה וורוטי נירודהה" (יוגה סוטרה 1.2) המתארת את היוגה כעצירה או הפסקה של תנועת המחשבות הבלתי פוסקת שעוברת במוחנו בכל רגע. בזמן התרגול, אני כה מרוכזת במציאת האליינמנט-(מנח הגוף המדויק- או בנשימות שלי ובכך אני מפתחת את היכולת שלי לשהות ברגע אחד, ברגע הנוכחי, איכות שמופנמת בתודעתי גם מחוץ ל״זמן המזרן״.
ההבנה שלי שהעבודה עם הגוף באמצעות היוגה היא כלי יוצא דופן להתבוננות, לרגיעה, לאפשרות של מרחב ולתקשורת גרמה לי להרחיב זאת לתחומים אחרים בחיי. חלמתי ליישם זאת בעבודתי כעובדת סוציאלית, בה הטיפול בנפש האדם מתקיים בעיקר במרחב המילולי אותו חוויתי לעיתים כמגביל ולא שלם עבורי. חשבתי שאם אצליח לשלב את המימד הגופני במרחב הטיפולי, משהו חדש יתאפשר בתהליך הנפשי של מטופליי.
עם הזמן נרקם לו החלום. גיליתי מחקרים רבים שהתעסקו בקשר בין איינגר יוגה ונפש האדם שמחזקים את התחושות אותן אני חווה. מחקרים מראים כי תרגול האסנות מאיט את קצב הלב, מוריד את לחץ הדם, מסייע בהרפיית השרירים ובכך מסייע בהפחתת חרדה.
כמו כן, במחקר שנערך לסובלים מדיכאון מז׳ורי, נמצא כי תרגול היוגה מעלה את מצב הרוח ומפחית משמעותית את עוצמת העצב והכעס. למידת ההשפעה החיובית של היוגה על תהליכים נפשיים, הובילה אותי לנסות לשלב שיעורי יוגה שבועיים בעבודתי עם גברים שנהגו באלימות כלפי בנות זוגן, המאופיינים בדפוסי התנהגות תוקפניים ורבים מהם סובלים מדכאון וחרדות. הגברים דיווחו לאחר כל שיעור יוגה, באמצעות שאלונים שחילקתי לפני ואחרי השיעור, על עליה ברגשות השמחה, ביטחון עצמי, אופטימיות ושלווה והפחתה ברגשות הכעס, עצב, פחד, ותסכול. במהלך השיעורים, הגברים למדו לזהות כיצד להתבונן במחשבות שלהם וכן למדו שתחושות שליליות הן זמניות ושעם התרגול, ניתן לשנות אותן. הם תארו כיצד היוגה מייצרת מודעות לסממנים גופניים הקשורים במתח וחרדה (הבעות פנים מתוחות, כתפיים נוקשות, לסתות נוקשות, תנועות עיניים לא ממוקדות, הזעה, רעד ופעימות לב מואצות) וכיצד היא תורמת בהפחתתם. בנוסף, הגברים התייחסו להזדמנות להתחבר ״לילד שבהם״ כשביצעו תנוחות מסויימות, מה שלדבריהם עזר להם להתחבר יותר לילדים שלהם. אני מזהה כי בעקבות התרגול השבועי הקבוע, הסובלנות שלהם לתהליכים ולשינויים מתפתחת. בעקבות כך הם מפתחים את יכולת ההתמדה, דבר שחלק גדול מהם התקשו בו בעבר. החיבור לגוף ולנשימה, ההתבוננות בדפוסים הפיסיים והמנטליים המשתנים וההנאה שבתנועה שמתאפשרת תוך כדי התרגול, מסייעים לאותם גברים לעבור שינוי משמעותי שמתחיל בגוף, עובר דרך הנפש ומשפיע על חייהם ועל הסובבים אותם. הם לומדים עם הזמן, דרך המפגש שלהם עם היוגה, להתבונן בעוצמות של גופם ולהשתמש בהתבוננות בגוף ככלי לויסות חושי ורגשי.
כתוצאה מכך הרגשות השליליים שמתעוררים בהם לעיתים קרובות, מופחתים ומתועלים לחיבור, חקירה וצמיחה אישית. כולי תקווה שהתהליך יוביל לשינוי בדפוסי ההתנהגות שלהם במצבי משבר גם בעתיד.