" הוא חש שהוא מתחיל סוף סוף להיות מורה, ומהו מורה אם לא אדם שמאמין שתורתו אמת, אדם שמלאכתו אומנותו ושאומנותו אוצלת לו כבוד בלי קשר לטיפשותו, לחולשתו או למגבלותיו כאדם." *
אז איך היה בפונה? השאלה הזו נשאלה אין ספור פעמים מאז חזרתי . והאמת היא שאני חסרת תשובה אל מול השאלה. וזה תמיד המצב כשאני חוזרת מפונה, מחודש של שהייה במרכז ראמאמני איינגאר ליוגה. החוויה של להיות שם כל כך מורכבת ורבת פנים שקשה לענות בטוב או מעניין או קשה או מעורר השראה כי זה כל זה ויותר.
מבחינה אישית, חודש בפונה הוא זמן של התמלאות, זמן שבו כל מעיני נתונים לתרגול אישי במחיצתו של ב.ק.ס. איינגאר ומשפחתו, למידה בספרייה ושיעורים שכמותם לא ניתן ללמוד בשום מקום אחר.זמן שבו אני חוזרת לחוש את אפסיותי אל מול אוקיינוס הידע והמסירות של גיתה פרשנט וב.ק.ס איינגאר , אבל לא על כל אלה אני רוצה לספר.
ממש בימים אלה מתרחש מעבר בין דורי מרתק במרכז בפונה. במסע השליחים של היוגה, ב.ק.ס איינגאר מעביר את המקל לידיה של אבהיג'אטה , נכדתו. מרתק להתבונן בהעברה הזו.מדי יום בתשע בבוקר מתייצבים השניים באולם התרגול, איינגאר בעמידת ראש או באיזו הקשתה לאחור שכל אחד מאיתנו היה מודה לאלוהים להגיע אליה אי פעם בחייו, וכך הם מתחילים את היום, הוא מולה והיא מולו . במשך שלוש שעות הוא מלמד, מאמן, גוער מסביר ומנסה להעביר אליה את דקויות התרגול על כל רמותיו. כל זה בנכחותם של שאר המתרגלים המנסים לשמוע או לספוג איזה שהוא שביב של תובנה חדשה. והיא ,אבהיג'אטה, עומדת שם מולו ( ותאמינו לי שזה לא קל) מקשיבה ועושה ונאנקת תחת ידיו. מדי פעם הוא מתיישב מולה ואומר לה : " תיגעי כאן, תרגישי מה קורה לעור שלי, תרגישי מה קורה בראש שלי, תגעי בחזה שלי ותרגישי אם העור שלי נמתח גם שאני שואף שאיפה עמוקה או שהוא לא נמתח- אצלך הוא נמתח, זו שאיפה אגרסיבית. בשאיפה פראנית אנחנו מדברים על איכות הנשימה ולא על כמות. "וכו...
כך מידי יום והיא עומדת או יושבת או נמתחת ו..סופגת, סופגת דרך הקול שלו, דרך המגע שלו, דרך העיניים שלו שמתבוננות עמוק אל תוך עיניה המקבלות ומנסות כמעט לשדר לה את רזי היוגה הכמוסים. היא עומדת מולו איתנה ,רכה, סופגת ולומדת. לומדת באופן הכי לא אמצעי, ישר לוורידים.מדי פעם נשמעות התפרצויות צחוק שלו ושלה, מעידות מתנוחה, כמו בכל למידה לא הכל מצליח מיד. אבל שניהם סובלניים אחד כלפי השני, סובלניים ומלאי כבוד הדדי. ישנה הנאה ומשחקיות בדיאלוג הזה ביניהם, השתעשעות מלבבת יחד עם המאמץ והקושי.זה קשר שיכול להתקיים רק בין סבא לנכדה. לא בין אב ובן , ולא בין אם ובת עם כל כובד הציפיות המעיק והמעכב לעיתים. סיפור אהבה.
תענוג צרוף להתבונן בקשר הזה, תענוג צרוף ומרגש עד דמעות. לנוכח הקשר הזה ביניהם מצטלל המושג ,הכה זר לתרבותנו, גורו. אולי רק באינטימיות הזו ובמגע הישיר הזה מתקיים היחס מורה- תלמיד , גורו-שישיה.
למתבוננים מהצד מתאפשרת ההזדמנות החד פעמית להיות עדים לתהליך ההוראה והלמידה הכה אינטימיים, ללא מסננת ובלי פילטרים מרככים.
עבורי היו רגעים אלה הלמידה האמיתית הפעם.
* ג'ון וויליאמס - סטונר