ללכת עם הכיוון וכנגד הזרם
מאת ניבי עופר
"למה אתם תוהים על האלימות בעולם? למה אינכם תוהים על האלימות שבכם? על כל אחד לאמן את עצמו, כי ללא משמעת לא נוכל להיות חופשים, ולא יהיה חופש בעולם. רק משמעת מביאה חופש אמיתי. האם תוכלו לזכות בבריאות ללא משמעת? מתינות בחיים היא חיונית. לכן היוגה מתחילה בכללי התנהגות שעל כל פרט לפתח."
"בכל תנוחת יוגה נדרשים שני דברים: חוש כיוון ומרכז כובד"
(ב.ק.ס. איינגאר, עץ היוגה, ע"מ 28, 59)
*
היוגה מתרחשת כאן, בתוך ההגבלות של החיים, בין המחויבויות. ביני ובין עצמי, ביני ובין הסובבים אותי. בטווח הזה שבין המסגרת ובין הרצון לחופש, גדילה וצמיחה. בין המאמץ וההרפיה – בשדה הנפרש ביניהם.
*
הערב אצליח לצאת לשיעור, אני מבטיחה לעצמי. לא הספקתי לתרגל בבוקר. היה בוקר עמוס בהתחייבויות ובדברים שצצו פתאום. אחר הצהרים לקחתי את הבן לחוג ג'ודו ואחר-כך היה יום הורים בבית הספר. בדרך הביתה אני מציצה בשעה ומחשבת את הזמן. האם אספיק? זה אומר לא לשבת ולאכול עם כולם ארוחת ערב, לא לזרום עם העייפות ועם הרצון לא לקום מהכיסא. אני יושבת אתם, שותה רק כוס תה ועדיין שוקלת. זה אומר להתקלח בזריזות ולהודיע לילדים בחגיגיות שאני יוצאת. אבא משכיב היום לישון. זה כמובן לא עובר ללא מחאה, בעיקר של הבן הגדול. אני עוד לרגע מהססת. קשות לי הנטישות הקטנות האלה. וגם אתמול בערב לא הייתי בבית. אני הולכת להתארגן ומודיעה לילדים שתכף אודיע להם סופית. כן, אני יוצאת. אני לא מוותרת, אני זקוקה לזה. השארתי ילד אחד בוכה וילדה שרצה לראות סרט במחשב, הפיצוי האולטימטיבי.
אני טיפה מאחרת, כבר התיישבו לאום, אבל בכל זאת אני מחליפה בגדים בזריזות ומתגנבת בשקט פנימה, יושבת על בולסטר פנוי, בכניסה, בלי להפריע. כך אני מקווה. אני עייפה. אני מרגישה בת-מזל. נס קטן. אני כאן. הגוף שלי צמא לתנועה, לפעולה, המוח שלי זקוק לשקט, להוראות הפעלה. אני מרגישה שאני ממש מרוכזת. לא מוותרת על שום קורטוב של עבודה ומאמץ. הקושי מרגיש בכיוון הנכון.
תנוחה אחת - אורדהווה האסטאסנה באופווישטה קונאסנה (ישיבה בפיסוק רחב, זרועות מתארכות מעלה). להישאר עם רגליים בפיסוק רחב, הירכיים הפנימיות מתארכות זו הפעם הראשונה היום. להדק את כפות הרגליים של התנוחה כלומר את הרגל כולה – מטה. להדק את הירכיים הקדמיות אל הרצפה, גם את הירכיים הפנימיות, ואת החיצוניות. לפתוח ולהדק את אחורי הברכיים אל הרצפה. להשאיר את הישבנים כבדים, ומצד שני להצליח להתארך למעלה, באמצעות הזרועות. הן כואבות. לרתום את התארכות הזרועות למאמץ של הגו כולו להתארך, גבוה מעל האגן, מעל הרגליים, מעל הרצפה. לשמור גם על מרכז הכובד של התנוחה - וגם על הכיוון – למעלה, אל קצות האצבעות, לתקרה, אל השמיים.
יש רגע שבו זה כמעט בלתי אפשרי. הרגליים רוצות להתרומם ולהתכופף, הזרועות רוצות ליפול מטה, הגב רוצה משענת. העבודה היא ללא ספק כנגד הזרם - זה לא נוח, זה לא נעים, זה קשה. התנוחה דורשת ממני להרים את עצמי. להרים את עצמי מבפנים. ויותר מכך - לרומם את עצמי - מעבר לקושי הרגעי. לצמוח, כנגד העייפות, הרפיון, הצניחה, המחשבות המתרוצצות. הנשימה מחזירה אותי למסלול. השאיפה שואפת אותי למעלה, הנשיפה מאפשרת הרפיה, רכות, שהייה. עוד כמה נשימות רכות, ואני מרפה מן התנוחה, בלי לאבד גובה, בלי לאבד את הצמיחה מעלה.
*
כל תנוחה, אומר איינגאר מכילה מרכז כובד וחוש כיוון. מתוך מרכז הכובד עלינו לייצר את חוש הכיוון של התנוחה וליצור בה את התנועה הפנימית. שניהם מגדירים האחד את השני. מתוך מרכז הכובד, כמו האגן באופווישטה קונאסנה, נוצרת ההתארכות בתנוחה - הצמיחה מעלה. תשומת הלב וההתבוננות בציר הזה מאפשרות תרגול של אי-אלימות בתוך התנוחה, באופן כזה ששני הקטבים ממשיכים להתקיים, תוך נתינת כבוד הדדי.
תרגול האסנות, מגדיל את דרגות החופש שאנו חווים בגוף ובתודעה. היוגה כמכלול מובילה אותנו אל חופש פנימי במובן העמוק ביותר. החופש הזה מתקיים בתוך הקשר ופרקטיקה מאד ברורים של משמעת. ב.ק.ס איינגאר מגדיר את החופש והמשמעת כתלויים האחד בשני. שני מרכיבים הכרחיים, המזינים האחד את השני. החופש, התנועה, חוש הכיוון של התנוחה אינם מתקיימים במנותק מהעוגן, היציבות או מרכז הכובד.
*
היוגה, כפי שאנו מכירים אותה היום – בתרגול, בשיעורים, במעט פרניאמה ומדיטציה – היא חלקית ושונה מאד מהיוגה המוזכרת בכתבים – ביוגה סוטרה של פטנג'לי או בבהגוודגיטה. ובכל זאת, אנחנו נדרשים למקם אותה ביחס לאותו עולם שלם שמייצגת "היוגה", גם אם היא רק בקושי נוגעת בקצה קצהו.
האסנות, תנוחות היוגה, הן האיבר השלישי מתוך ה"אשטנגה יוגה" – היוגה בת שמונת האיברים. שני האיברים הראשונים – יאמה וניאמה - מגדירים עקרונות של משמעת חברתית ואישית. יאמה – כוללת חמישה עקרונות: אי-אלימות, אמת, אי-גנבה, פרישות ואי-רכושנות ולצדם חמש הנימאות: ניקיון, שביעות רצון, להט, לימוד עצמי והתמסרות.
האיברים הבאים – אסנה, פרניאמה – דורשים עוד סוגים של משמעת – של הגוף (על שכבותיו השונות - הפיזי והמנטלי וכו'), ושליטה בנשימה ובפראנה – כוח החיים. האיבר החמישי - פרטיהארה – כינוס החושים – מוביל את המתרגל/ת פנימה, אל מקור החופש הפנימי ומנתק אותו/ה מעולם מושאי החושים. זה העולם הרגיל, היומיומי שמייצר אשליה של סיפוק, תענוג וחופש.
שלושת האברים האחרונים – דהארנה, דהיאנה, סמאהדי הם סוגים של ריכוז ומדיטציה שבסופו של דבר מובילים את המתרגל/ת אל החופש העמוק ביותר.
למעשה, כל שמונת אברי היוגה דורשים מאתנו לקבל על עצמנו משמעת יומיומית - אישית, חברתית, פיזית, מנטלית – שמשמעותה היא ללכת "כנגד הזרם". היא דורשת מאתנו לפעול כנגד הנטיות וההרגלים שלנו, ההרגלים שבתוכם אנחנו מרגישים בטוחים ונינוחים. הרגלים שבמחיצתם אנחנו מכירים את עצמנו, והם שמייצרים לנו טווח של נוחות, גם אם מוגבל.
ההליכה הזו, כנגד הזרם – רותמת את המאמצים שלנו, מחדדת את חוש הכיוון שלנו אל עבר גדילה וצמיחה פנימית. במקום שנגביל את עצמנו מתוך החולשות, המחשבות והרגשות שלנו, ומתוך ההיאחזות במה שמוכר ובטוח, היוגה קוראת לנו לצאת לחופשי. באמצעות התרגול נלמד להכיר את עצמנו טוב יותר – בתוך גבולות שהולכים ומתרחבים – וכך נלמד להיות. להיות אנחנו, במובן העמוק.